איתן רוזנצוויג ז״ל

שירה

אני יכול לומר בביטחון שמגמת ספרות שינתה אותי באופן שלא יכולתי לתאר לעצמי.

הפסיכולוג אריק אריקסון טוען שבמהלך שנות התיכון האדם רוכש לעצמו את המאפיינים שיעצבו את זהותו הפנימית. תקופת הניעורים היא תקופת בניה רוחנית, וזה הוא טבעו של עולם. אני עצמי זכיתי שבזמן הרגיש הזה שבו אדם רוכש את זהותו הפנימית, ליוותה אותי מגמה מדהימה בהנחייתה של המורה אריאלה.

עולם ללא המילה הכתובה הוא עולם דליל וחיוור, חיים ללא טעם. מה היה קורה איתי ללא המגמה? אינני יודע. אך את האהבה העזה שרכשתי לעולם הפרוזה והשירה ממלא את חיי ביופי וצבעים עד בלי די. שמות כמו עגנון, זלדה או יהודה עמיחי שהיו זרים לי לחלוטין עד לפני שלוש שנים, עכשיו קשורים בנימי נפשי.

הלימוד במגמה גם נטע בי את החשק להרחיב את אופקי גם מחוץ לחומר הנלמד במגמה. אני שמח לשקוע בעולם הספרות מי המחזות של סופקלס ואייסכילוס עד למדע הבדיוני של המאה ה.20.

ללא ספק בזכות המגמה למדתי רבות, אבל זה אך ורק חצי מן ההשפעה של המגמה על חיי. בזכות המגמה רכשתי את הכלים ליצור בעצמי יצירה ספרותית.

תודות להדרכה המסורה של המורה אריאלה, והאווירה הפורה של חברי המגמה הצלחנו אנו ליצור מעצמנו שירים וסיפורים. בתחילת הדרך לא כתבתי שום דבר, לא הייתי חשוף לאפשרות הזאת שאני יכול לכתוב. אבל אחרי התהליך שאני עברתי במגמה, אני מרגיש בטחון רב בכתיבה שלי. רכשתי את הידע מה זה כתיבה ואיך לכתוב, המגמה עצמה עזרה לי לבנות לעצמי כלים לכתיבה. ואני בטוח שגם אחרי סיום המגמה והתיכון אמשיך לכתוב וליצור, לא בשביל תעודת הבגרות אלא בשביל האומנות עצמה.

 

טירוף

צִִפּוֹר כְְּחֻֻלָָּה

יֵשֵׁ צִִפּוֹר כְְּחֻֻלָָּה אַחַַת
כְְּלוּאָה לֹאֹ יְְכוֹלָָה לִִפְְרֹשֹׁ כָָּנָָף.
וְְלָָהּ מָָקוֹר חַַד כְְּמַַחַַט
וְְשִִׁירֵֵי מַַלְְאָכִִים מִִקּוֹלָָהּ נֶֶחְְשַַׂף.
לֹאֹ נָָעָָה לֹאֹ זָָעָָה, הַַצִִּפּוֹר הַַכְְּלוּאָה.
שָָׁרָָה שִִׁירֵֵי גַַּעְְגּוּעַַ עַַל עֶֶרֶֶב נָָמוֹג
נִִרְְעֲֲדָָה וְְנָָפְְלָָה נוֹצָָה כְְּחֻֻלָָּה,
רִִחֲֲפָָה לְְמַַטָָּה בָָּרוּךְְ עָָנֹגֹ.
אֵֵיךְְ שָָׁרָָה צִִפּוֹר כְְּחֻֻלָָּה?
לָָמָָּה לָָךְְ לָָשִִׁיר בִִּכְְלוּב סוֹרָָגִִים?
קוֹלִִי לֹאֹ יָ שִִָׁיר שִִׁירָָה נַַעֲֲלָָה,
לְְמַַדַַּי נָָא לָָשִִׁיר שִִׁירַַת צִִפּוֹרִִים.

 

תשוקת הרוח לחול וחוזר חלילה

תשוקת הרוח לחול וחוזר חלילה.
רוחות חמות של מזרח מנשבות,
ומדורות של פורעים מאירות לילה.
זה כל מה שעיני רואות.
שמיים כחולים אטומים ללא ענן,
וגלגל החמה מתגלגל, וחוזר חלילה.
דיונות גבוהות צחיחות, ללא סימן.
ניצנוצי כוכבים כוזבים ברדת הלילה.
אך קול קורא, קורא ואומר:
'צא צא!' וחוזר חלילה
הקול קורא קורא וחוזר.
לא ידום עד לכת הלילה.
'פנה דרך לאלוקים, ישר בערבה מסילה לאלוקנו'
שומע, מקשיב והולך.

יום של שועל

(היה צריך לכתוב על חיה מסוימת)

יום אחד רצתי ריצת שועל
מן תחושה מוזרה של פרחים
והכל נמוג באבחת הירוק והכחול
קול טיפוף בכפות חרש נשמע
וברק השמש מנגה ריגבי אדמת חדוות יצירה
ובערב ישנתי שנת שועל
והעולם כולו הצטמצם למעורה
והייתי מכונס בזנב ההכחשה
טומן חוטמי בגופי הצנום
מנסה להיבלע בפרווה של צבעי חורף
למחרת קמתי קימת שועל
והעולם היה נקי כעין הבדולח
והעצים חשופים היו,
בלי סודות יער הנחפשים.
וברגש של שלמות ורוגע טהורים
הגחתי מבטן השועל הלבן לקיום שלם

 

תיסכול

(התרגיל היה לכתוב מתוך השתחררות)

כו רב הו מה רב התסכול הגאה
בעדר געגועים המדמה תהום
בזמן יאוש נורה כמו זה
בחזי לבי הדואב יהלום
והכמהה לעולם גדול סיממני
לאוויר מלא ריח העונות
והחלום דק כחוט הכסף נסוך על עיני

 

אמונה

פריחת הנפש

(בתרגיל היה צריך לכתוב על שיר בנושא טו בשבט)

בפריחת השקדייה כל הארץ עומדת.
לבן הפרחים מלא בקדושה,
ןהלב מתמלא בטוהר עליון.
העיר המפוארת בקדושה עולה.
ונראה שכל העולם מצטמצם
מל תפארת הפרח
מתבטל מול הדרו הנשגב.
אך בחורף העץ ערום,
והעולם נראה בחוסרו.
עד חולף ימי הקרה, ושוב האביב.
ואני עוזב, והגלגל ישאר.
והפרח ימשיך ללעוג לחיים בטוהרו.

 

צעקה

(נמצא על דף בתוך מחברת השירה)

לא אכתוב עוד שיר נוגה
לא אכתוב מזמור עצוב
אלא אכתוב צעקה
ואכתוב צעקה זאת ולא עוד
כאילו אין ברוחי לכתוב עוד
באילו אין מה לכתוב עוד
וצעקה זו אשים לי על הכתב
והכתב אשים בארון
ואנעל את הארון
וילך אני ולא
עוד.

 

מנגינת האל

בשיר בצליל ובזמרה נשמע
בתוך ביתי בחלונות כחולים
צליל מתוק מדבש מלטף כציפור הקיץ
אך חד נשמע כמו תער החותך גרון בליל
והקול אותי מושך למחוזות רחוקים,
נושא אותי מעלה, על רכבל בין ארץ להרים לבנים
ובאופק שם סוסים הדורים
הם כמו הזמן לנצח ידהרו
ורוכבם בכינור ינגן
במוסיקה עדינה ובצלילים פשוטים
ואני ברכבל, את משמעות התווים לא אבין
כי לא אלי הן מדברים, אלא משמעותם להרים הלבנים
אך את המגינה אזכור של פרש מנגן לרכס הרים.

 

אהבה

עוד תחזור גברת נאווה

(התרגיל היה להשתמש בדימוי מיוחד, כאן השתמשתי בדימוי של אווז שמן)

נראה שכך דבר קרה:
אני פרח בראש גברת,
אותה גברת שכך הלכה.
אני הייתי אווז שמן
אווז עצל שנרדם במשמרת.
מזל שכזה אותי זימן
להיות פרח בראש גברת.
אותה גברת שהלכה.

 

בנושא כסליו ואור

(התרגיל היה לכתוב משהו לכבוד חג החנוכה)

אור העולם עובר דרך כנפי יונה
מרצד לו על פירות רעננים בארגמן
ליטופי הטבע מפלחים את נישמתי
ובבוקר אז הטבע מתעורר
עולה מדרמתו כעוף החול
במעגל של ימים ושנים
מה יפו אז הפרחים בשדה
באותו הבוקר של אור נשמה
ועיני לא יכולים להכיל את נהדר וההוד
אז בבוקר מה יפית,
מה יפית בזמנים קסומים אלה
ויופיך ניצב בגאון על מול הדר העולם
וחנך מאתגר את יופי הבריאה עצמה
וליבי ליבי גאה גאה

 

אכזבה

(היה צריך לכתוב על בסיס אחת מכמה תמונות שהמורה חילקה, אני בחרתי אחת עם עורפה ונעמי)

אל נא לומר בשתיקתי טעיתי,
ומן באר הספק אשאב לרוויה.
ואל נא לומר בכסלות נערים שגיתי,
והרי היא בחקי הייתה.
בכל עורתי חרה לי הדבר,

ואף בשנתי לא אמצא מזור.
והיכן הבטחה קדושה מאוסה הייתה למר?
ואין דבר אלא כמיהה לדרור.

 

קינה לנפש

(נכתב אחרי הרב זמן בלי כתיבה)

ויאמר הגוף לנפש: "מדוע את יושבת שם בדד, לבדך אינך נרגשת מדבר. תראי העצים הנצו פרי האדמה המתה מתחילה לפרוח בפרחי האביב. הגבעות כולם ירוקות מלאות צאן הרועים. מה יפים ימים אלה של אביב בתום קור החורף. והינה החיטה הבשילה בשדות, ועץ השסק הכתום עמוס טיפות זהב. אבל מדוע את נפשי השתתקת בלי לומר דבר? הרוח כבר אינה משעשת, הניצוץ כבר אינו בוהק. שובי לך נפשי מארץ חורבה, שובי לך ואדע את אשר אבדתי. מדוע כבר אינך מדברת איתי? האם תמה לך סבלנותך, לאיש בן מות?"
שמש האביב מלטפת כל ניצן ירוק של עשב. רק בי לא נגעה.

 

שונות

המוות בבר

(היה צריך לכתוב על סיטואציה של שני אנשים בבר)

הוא לא חזר הביתה באותו ערב. אנשים סיפרו שראו אותו הולך ישירות לפאב המקומי, אחרי זה לא יוכלו להגיד…
"אני אומר לך אדוני, זה כבר בלתי נסבל…" רוי לגם עוד קצת מהכוס. "החובות האיומים… עכשיו גם היא עזבה…", היד רעדה בדרך לפה, בלגימה אחת ארוכה הוא גמר את הכוס. "אני מבין אותך חבר, הינה הסיבוב הבא עלי". האיש שהתיישב לצידו סימן לברמן שיחזור עם הבקבוק.
היה קר באותו ערב, הקרח כיסה את הכל. מי שהיה יכול, חזר לחום משפחתו. אך לאומללים היה רק בית ריק לחזור עליו. לכן בשביל להימנע מערב קר בבית קר, רוי העדיף את חום המשקה.
"תאמין לי אני מבין אותך, מי בכל העיר הזאת לא מכיר את התחושה… האומללים מציפים את הרחובות, מרגיש שכבר אין עוד מקום למחשבה אובדנית אחת" האיש לא שתה כלום, כשרוי נכנס לבר הוא ישב לבד ליד הדלפק. הוא לבש חולצה שחורה וחליפה שחורה לא מרשימה, הוא היה חיוור כמו עצם. לולי היה ניגש עליו, רוי כנראה לא היה מבחין בו.
"אתה חבר אמיתי" מילמל רוי ומשך באפו. בשלב הזה רוי כבר שכח את החוב לביטוח, שכח את הכסף שהיה חייב מהימורים, כבר כמעט שכח אותה…
"הינה קח את זה, אתה צריך את זה" הוא הגיש לו את הבקבוק. רוי לקח ברצון ותוך שלוש לגימות גמר את הבקבוק, הביט בחיוך אל האיש, ונפל מעולף על הריצפה.
האיש חייך חיוך דק, אולי רוי לא הכיר אותו אבל איזראל הכיר את רוי היטב. במשך החודש האחרון הוא נשכר על ידי מאפיונר מקומי לעקוב אחרי רוי. הוא ידע היכן הוא עבד היכן הוא שתה, והכי חשוב מה הביטוח שלו. אתם מבינים? באותו אזור היה קהילת מהמרים פורחת שאפשרה צמיחה לכמה משפחות פשע. וכאשר משהו היה בחובות, הייתה להם שיטה להחזיר את החוב. הם היו דואגים שהיה לו ביטוח חיים, וכאשר מת באופן מסתורי, היו באים לאסוף את הכסף בתור בני משפחה.
איזראל גרר את רוי לרחוב. הוא הוציא מהרכב כמה ליטרים של מי קרח ושפך אתם על רוי.

סיבת המוות הרשמית הייתה דלקת ריאות. הלקוח קיבל את הכסף והיה מרוצה. כשבא להודות לאיזראל, הוא כבר הלך. לאיזראל לא היה זמן לתודות, המוות לא עוצר ובעיר הזאת לא היה חסר אומללים.

 

בידוד

(נכתב בעקבות הקורונה)

כל הציפורים חולפת ממעל
בנדידה בין יבשות וימים
אינם נחות, עפות ללא יגע
מביאות ניחוח של פריחה
כל העצים כולם מוריקים
מלאים ברוח של אביב
פרחים מורקים בשדות
צובעים את העולם ביופיים
חולפים להם ימי האביב
ירוקים ומזהירים הם
רק אני בבתי שבוי

 

פּוֹאֵטְרִי סְלֵאם

נפל חלל בחלל

(לערב פואטרי סלאם בישיבה)

גמרא
גמרה גמרא גם רע נגמרה הגמרא נגמרה מי גרמה הגמרא גרמה
נגמרה הגמרא, זהו
השעה כבר עברה אין טעם לנסות להספיק
אז אני מפסיק
ושקט שקט כל כך

אז אני לובש קפוצ'ון טרנינג ומפסיק
אני נשכב, אני נמצא בחלל, חלל נפל חלל
נפל שדוד אובד עצות נגמר הוא חדל
אני,
ביער הולך בין עצים וקר אפילו שלג
ובין הקברים דוממים, קרים כמו קרח או ארטיק בטעם מסטיק
אני מגיע לבור
הוא פעור כמו לוע מנסה לבלוע, לבלוס לזלול
השביל מסתיים שם בבור תהום הנשייה
כולה פעורה תחת רגלי אני רואה הכול קץ לא נגמר, חדל
אני נופל בחלל
נופל כמו חלל מחולל בירייה בגב או שזה חבל על הצוואר?
ומתרסק על המיטה על הכר מנסה לשכוח שהיה כל כך קר בין הפוך לסדין
ותוהה מה הדין? ואולי זה היה בכלל נבואה? רצון בלתי נשלט למו…
מתעורר בין הפוך לכר ובחוץ כל כך קר
עשרים לשבע אני מספיק, לברכו מברך ועמידה
דממה.
יש ישנים בפינה לא באמת קמו לתפילה, הם עדיין במיטה.
ואני? אולי אני עדיין ישן במיטה, כי היה כה נעים בין הפוך לכר ובחוץ כל כך קר אז אני נשאר.
ישן בעמידה בזמן עמידה , והלב קר מתנכר למעיין כי גם הוא קפוא בחורף.
בחוץ גשם, זה טוב לכנרת. טוב לכנרת כבר תקופה.
אולי דמעה? כן…
הרי יש לי השראה העננים בוכים כבר תקופה, אז אולי אבכה אולי רק דמעה?
על מה? כי כאשר הכל קר קשה לזוז, לפעמים גם הרגשות מעדיפות להישאר בבית ליד ההסקה
החמה, עם כוס קקאו ביד וטישו בשנייה.
עלינו, עלינו לקום כי השעה עברה לבקש שנזכה בדמעה.

בחירה

(נכתב לערב פואטרי סלאם בישיבה)

מה לנו ובחירות
מה לנו, בחורי ישיבה להלן אני או אתה
לדבר מוזר משונה אולי קצת כפרני לדוס שכמותי כמו בחירה
כי לדעתי לבחור ישיבה עם כיפה סרוגה יכולת הבחירה נמשלת הכי טוב… לבחורה
לא שאני נגד בחורות או נשים לצורך העניין. שתי המסכתות האהובת עלי הם סוטה וגיטין… (חיוך)
כי שניהם בסדר נשים..
בכל מקרה, לבחור כמותי או כמותך הבחירה כמו הבחורה לפחות בתוך הישיבה בולטת בהעדרה
בבית בכיף מדברים צוחקים, לצערנו כמה ביחד מדריכים
כך שמעתי, לא שלי היה פעם מדשיות או חניכים
מודה לאלוקים…
אבל הכל הכל מחוץ לישיבה, ולא נשאר זכר לרפואה
ברגע שאתה מקיש את הקוד בכניסה ונכנס לתוך בועה
של בנים, או לצורך הנמשל בועה של דברים מוחלטים קבועים לא זזים
שבמקרה הטוב החלטת לעצמך אבל בדרך כלל החליטו בשבילך
כי אתם מבינים אי אפשר לתת לאיזה בחירה מופקרת לסובב לכמה תלמידים את הראש?
מה נלמד, מתי נקום , מה נאכל, מה נלבוש?
לא, לא, לא הסר דאגה בליבך צוות הישיבה המסור החליט בשבילך…
כמה כיף לא? הבית השני הבחירה שלך…
אבל לא באתי לדכא ולמרמר את זה אני יכול בכל זמן אחר
כי עכשיו יש רגע מרגש
בשביל אותו אפרוח שבקע מהביצה, אני
או השמיניסטים לצורך העניין כי אנו עומדים לפני דבר מעניין
קצת מוזר משונה אולי קצת כפרני
בחירה…
מה שנה הבאה? מה להצביע בבחירות?
מה אני אעשה כאשר אני אקיש את הקוד בשער ויפוצץ את הבועה?
אני לא יודע,
אולי מכינה או אולי עוצמה, או אלי בכלל ליכוד וישיבה?
או חס ושלום שילוב של ש"ש והרשימה?
יש בזה משהו מפחיד מסקרן אולי קצת כפרני בשביל בחור דוס שכמותי לצאת.
לנשום לרווחה, והנה כבר עברה רוב השנה אנחנו במחצית!
ואין לי מושג, אני לא יודע.
אני לא יודע, נשמע מוזר
כי אני בדרך כלל אחד שיודע
מתי אני אקום מחר, מה התוספת אומר, אני אפילו יודע מי הוא הריצב"א
אבל אין לי שמץ של מושג מה היה עוד שנה.
כי כאשר ה' נתן את התורה לבחורי הישיבה

הוא לא חשב מה היה כאשר הם יבחרו איפה הם ילמדו שנה הבאה
וזה מפחיד זה מרתיע, לבד מול עולם מלא בבחירות
לא מרחמות, נוקבות, דורשות מצפות לתשובה חדה ברורה בלי היסוס
קדימה למה אתה מחכה! זה כאן זה נוכח תחליט!
ואני עומד מגמגם "מ מ מה?, עכשיו בזה הרגע, שנייה תן לנשום אוויר ואני אחזור בתשובה בלי
שאלה"
ואז אני יחזור למקום אולי קצת סגור מתנשא בלי חופש בחירה מי יודע מה…
ואדע שתמיד היה לי גב.
גם אם הוא בסך הכל בועה של בנים שסגורים בתוך בניין אהוב כל כך
וגם שנה הבאה אדע להסתכל על הבחירה הכל כך טובה שהובילה אותי לכאן
לישיבה.

 

"פואטרי שבט - בחירות"
"קונסקוטאלופוביה"